<h1>תוספות ארוכות לתלמיד ר"ת — ב"ק</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ב"ק ל"ג ע"א] האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים. ותימה הא הוה מצי למילף נמי כמשפט שור בשור, מה שור בשור פטור מארבעה דברים אף שור באדם פטור מארבעה דברים. וי"ל דלא מצי למילף הכי, דלא דמי, דבשור לא שייכי ארבעה דברים, בושת וצער אין לומר בו כלל, וריפוי ושבת נמי לא שייכי ביה כולי האי דבכלל תשלומי נזק הם, דכששמין בו הנזק בשור הנמכר נותנין עליו עכשיו פחות עם החבלה ממה שהיו נותנין עליו בלא חבלה, הלוקח שם שבת וריפוי שיש לו לפחות בו כשיקחנו. ומעט הוא עולה יותר אם היו שמין שבת וריפוי בפני עצמן והנזק בפני עצמו, כגון אם היו שמין נזק לכשיבריא, ולכשיבריא אין הלוקח שם אלא הנזק לחודיה, הילכך בשור אין שייך לומר ארבעה דברים. אבל באדם דשייך ביה צער ובושת, איידי דשכיחי ביה הני איכא למימר דשייך ביה שבת וריפוי, ואע"ג דמעט עולה בהן, להכי לא מצי למילף מכמשפט שור בשור. ותדע דהכי הוא, דהא לעיל פרק כיצד הרגל [כ"ו ע"א] (דמסיק כולהי) [דפריך] ויהא אדם חייב בכופר מקל וחומר, ויהא שור חייב בארבעה דברים מקל וחומר, ואשור בשור לא (מסיק) [פריך] ויהא חייב בארבעה דברים. מכלל דלא שייכי ביה ארבעה דברים בשור. תוספות. ונראה לרבי דמשום הכי לא מצי למילף פטור ארבעה דברים מכמשפט שור בשור, דכיון דדרשינן ליה למילתא אחריתי שיהא תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם תו לא (איצטריך) [אמרינן דבא] קרא לסתור קל וחומר. מפי רבי. וכן הוא רגיל לתרץ בכל דוכתא הא מילתא. וכן מוכיח מכמה דוכתי דלעיל בההיא שמעתא דאמרינן התם [כ"ה ע"ב] ותהא שן ורגל חייבין ברשות הרבים מקל וחומר וכו' עד אמר קרא וחצו את כספו של זה ולא כספו של אחר ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק מקל וחומר מקרן וכו' עד אמר קרא שלם ישלם תשלומי מעליא. ואמאי לא משני ליה כספו של זה ולא כספו של אחר כמה דשני לעיל גבי ותהא שן ורגל חייבת. אלא אית לן למימר דאפקיה לדרשא אחרינא ולא מצי למילף מיניה מילתא דהוה לסתור קל וחומר, דזה הוא קל וחומר שלא תהא [וכו' שברשות הרבים] פטורה ולהכי יליף מישלם. וגם בתמורה [ב' ע"א] בשמעתא קמייתא משמע נמי הכי, דאמרינן התם הכל לאיתויי מאי לאיתויי יורש, ודלא כרבי יהודה דדריש יורש אינו סומך אף יורש [אינו מימר דיליף] תחילת הקדש [מסוף הקדש מה תחילת הקדש יורש אינו סומך אף סוף הקדש] יורש אינו מימיר. וסמיכה גופה מנלן (כדתנא) [תלת] קרבנו כתיבי וכו'. ולרבי מאיר דאמר יורש סומך הא כתיב קרבנו, ההוא מיבעי ליה לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה וכו' ורבי מאיר דאמר יורש מימיר מאי טעמיה. ותימה לרבי מאיר מאי קאמר מאי טעמיה, מה צריך טעם למה לא יהא מימר והלא לא מיעט אותו, דמאי דקאמר רבי יהודה יורש אינו מימיר משום דלית ליה מיעוטא דיורש אינו סומך וגם אינו מימיר ממה שדרש לרבות כל בעלי חוברין. אבל לא מצי [ר' מאיר] למידרש שיורש אינו מימיר משום דאית ליה לרבי מאיר (ד)קרא שיורש מימיר. וזה שואל מאי טעמא איזה פסוק יש לו שאחר דאית לן למילף מיניה לרבות כל בעלי חוברין אע"פ (שסמך) [דסותר] ק"ו דקל וחומר הוא דבעלי חוברין אינן [ראויין] לסמיכה, דאמרינן במנחות פרק שתי מדות [צ"ד ע"א], מה תנופה שנתרבתה בשחוטין נתמעטה בחוברין סמיכה שנתמעטה בשחורין אינו דין שנתמעטה בחוברין. ומכל מקום אנו רואין דדווקא לרבי מאיר הוא מרבה כל בעלי חוברין בשביל שהוא מופנה. אבל אליבא דרבי יהודה אינו מרבה כל בעלי חוברין משום דדריש ההוא קרבנו לדרשא אחרינא, ולא מצי למידרש מיניה כל בעלי חוברין, משום שזה הוא לסתור ק"ו. מפי רבי.
<h2>דף ו.</h2>
[ב"ק ל"ו ע"ב] אנן יד עניים אנן. ואי קשיא מה היה צריך לומר יד עניים אנן. אפילו לא הוה יד עניים. וגם אם [לא] היה שם אדם אלא הוא לבדו ואמר הרי הוא נתון לעניים וכי היה יכול לחזור בו ומה בין צדקה להקדש. ועוד דבהדיא אמרינן במסכת ראש השנה [ו' ע"א] דדריש האי קרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית ואמרינן בפיך זו צדקה [משמע] דאין יכול לחזור ממה שגמר בלבו ליתן לעניים. י"ל דהיינו התם בדבר שבידו ליתן שישנו ברשותו ומוחזק בו, אבל בדבר שחייבין לו ועדיין לא בא לעולם ודאי יכול לחזור בו. דהכי מוכח במרובה [ס"ח ע"ב] שאינו יכול להקדיש מה שאינו יכול להקנות. הילכך צריך לומר אנן יד עניים אנן, דכי האי גוונא יכול להקנות דהיינו במעמד שלשתן נודר וחייב ומקבל מתנה, דהא [רב יוסף] יד עניים הוא, והוי כאילו הוו עניים התם, וקיימא לן [גיטין י"ג ע"ב] מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ושמא עוד י"ל דאותו הניזק היה רוצה ללוותה מן הצדקה ודעתו היתה לאהדורה ולא היה חוזר בו, וקאמר ליה רב יוסף אנן יד עניים אנן. וקיימא לן בפ"ק דערכין [ו' ע"א] גבי צדקה כיון דאתאי ליד גבאי אסור לשנותה. ורב יוסף גבאי היה כדמוכח בגיטין [ס' ע"ב] גבי ההיא שיפורא דהוה בי רב יהודה והדר בי רבה והדר בי רב יוסף ובו היו מניחין מעות צדקה. מפי רבי.
<h2>דף ז:</h2>
[ב"ק ל"ד ע"א] שמע מינה בעל חוב וכו' מה שגבה לא גבה. תימה מאי איריא בעל חוב מאוחר, אפילו מוקדם נמי מצי למימר מה שגבה לא גבה, דהא קתני בין חב עד שלא הזיק דלא עשה ולא כלום, אם כן מה ראייה היא מכאן. מצאתי. ואפילו הזיק עד שלא חב נמי שמעת מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. וא"ת מאי קא פריך. אין הכי נמי כיון דאמרינן לעיל [ל"ג ע"ב] קלא אית ליה דתורא נגחנא קרו ליה, הוי כקרקע ובקרקע פשיטא דמה שגבה לא גבה כדמוכח פרק מי שהיה נשוי בכתובות [צ"ד ע"א]. י"ל דמאן דקא פריך לית ליה הך סברא דלעיל תורא נגחנא קרו ליה, אלא סבירא ליה דמכרו מכור לגמרי לר' ישמעאל דהוי כמטלטלי דלית להו קלא. והיינו דקא פריך ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה במטלטלי, והא קיימא לן בערכין [ז' ע"ב] דבמטלטלי שקדם וגבה מה שגבה גבה, ומסיפא דקתני גבי מועד בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי, לא תדייק דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, דאפילו אי עסיק בדלית ליה טפי נכסים אלא ההוא שור לחודיה אכתי אתי שפיר, דאין הכי נמי דבמטלטלי שקדם וגבה מה שגבה גבה, כדמוכח בערכין פ"ב, וליכא למיפרך מידי. אי נמי יש לפרש דהאי נמי סבירא ליה תורא נגחנא קרו ליה והוי כקרקע. והא דקאמר שמע מינה בעל חוב מאוחר קאמר וכו', לאו לשון פירכא הוא אלא לשון תיפשוט, כלומר תיפשוט מהכא נמי דבמקרקעי מה שגבה [לא] גבה. והכי נמי אמרינן בכתובות דדייק בריש פרק מי שהיה נשוי [צ' ע"א], שמע מינה בעל חוב מאוחר וכו', ואמקרקעי קאי. ובסוף פרק מי שהיה נשוי מוכח דבמקרקעי מה שגבה [לא] גבה. והא דלא דייק מידי ממועד, איכא למימר משום שמשתלם מן העלייה, ומיירי כגון שיש לו נכסים הרבה לבד מאותו השור, וליכא למידק מידי. מפי רבי.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ק ל"ט ע"א] משום דקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן משוית ליה לרבי יוסי בר' חנינא טועה. דאכתי כיון דלא ידעינן טעמא דמזיק שני מדהפכי לה ולא משנינן הכי, אם כך טעותא מאן דאמר מעליית יתומים ולית ליה ההיא דאין נזקקין. וא"ת מאי טעותא. דלעולם מצי למימר דאית ליה ההיא דאין נזקקין, וטעמא הוי כדמפרש רב הונא בריה דרב יהושע גמ' המלוה את חבירו על ידי ערב וכו' משום דילמא צררי אתפסיה פרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"ב]. ופליג אדרב פפא דמפרש טעמא משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ופסקינן התם הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. והכא גבי שור של יתומים שנגח לא שייך כלל ההוא טעמא דצררי, דמאן הוה מתפיס ליה הכא בתר דאזקיה תורא דיתמי. ורבא נמי דמפרש טעמא בערכין פרק שום היתומים [כ"ב ע"א] משום שובר, דחיישינן שמא היה לו ללוה שובר וכשיגדילו היתומים ימצאוהו, הכא לא שייך ההוא טעמא כלל. ונראה דרב יהודה אמר רב אסי ורבי יוחנן אמרי מילתא אין נזקקין בכל ענין, בין במלוה הבאה מכח אביהם בין מכח עצמם שהלוו להם. ובמלוה הבאה מכח עצמן לא מפרש גמרא בגט פשוט ובערכין אלא טעמא משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, דיתמי כמאן דליתנהו דמו, כדאמרינן בהגוזל בתרא [קי"ב ע"א] גבי בר חמוה דר' ירמיה דטרק גלא באפיה ר' ירמיה. והתם לא מפרש טעמא אלא אמלוה שהלוו לאביהן. כגון מלוה בשטר דהוי כאילו נחקרה עדותן בבית דין, וכאילו קבלו העדות בחיי האב, אי נמי נתקיים השטר בחיי האב. ואההוא קאמר מילתא דרב פפא ורב הונא ורבא. והכא פריך ממלוה הבאה מכח עצמן שהלוו להן, דבההיא [הוי] טעמא כדפרישית, ושייך נמי הכא. מצאתי.
